כשכותבים גרפיטי – ומסתירים את מה שבאמת כתוב

אבל מה שמעניין לא פחות מהכיתוב, הוא דווקא מה שקרה אחריו.

תנועת הרוב הדמוקרטי, זרם אזרחי־פוליטי מכובד שפועל בעיר ומייצג גישה ליברלית־מרכזית, פרסמה פוסט גינוי חריף.
בפוסט הם דורשים מראש העיר ברוידא “להפעיל את כל האמצעים שברשות העירייה”, וקוראים ל”חברי וחברות המועצה לצאת נגד הכוחות הקיצוניים שמבעירים את העיר”.

כלומר – התגובה לא מדברת על תוכן הגרפיטי, אלא משייכת אותו מיד ל”קיצוניים הלאומניים”, לקמפיינים של הימין, ולמגמות מסוכנות שקשורות, בין השאר, בסגן ראש העיר חיים גולדמן.

ופה מתחילה הבעיה.

כי אם עוצרים רגע לקרוא מה כתוב על הקיר – מבינים שלא מדובר בימין קיצוני, אלא להפך.
הגרפיטי משקף מסר שמאלני־רדיקלי, כמעט אנטי־ממלכתי:
אשמה של הממשלה, אזכור ילדים בעזה, ולגלוג מרומז על המלחמה.

אז איך זה קרה?

בשם המאבק בצדק, אולי שכחו לעצור ולבדוק את העובדות.
הזעם על תהליכים מסוכנים בעיר אמיתי ומוצדק – אבל כשמערבבים כל תופעה עם נרטיב מוכן מראש, מאבדים את האמינות.

לא כל קיר שצבוע בכחול נצבע על ידי הימין.
לא כל אלימות מילולית היא חלק מהקמפיין שאתה נלחם בו.
לפעמים, המציאות מסובכת יותר – ומחייבת אחריות גם כשלא נעים להודות ש”הצד שלך” חצה קו.

ופה האחריות הציבורית האמיתית

דווקא תנועה דמוקרטית־ליברלית צריכה להוביל קו ברור:
לא להסית, לא להכליל, ולא להנדס אשמה פוליטית לפי נרטיב נוח.
ביקורת – כן.
אחריות – בהחלט.
אבל קודם כול, אמירת אמת.

וברוידא? הוא לא המציא את הגרפיטי הזה, ולא עודד אותו.
האם עליו לגנות? כן.
אבל האם גם על זה הוא אשם? לא.

אם נרצה באמת להחזיר את רעננה לשיח שפוי – כדאי שנתחיל בלקרוא מה באמת כתוב על הקיר, לפני שאנחנו כותבים בעצמנו פוסטים מלאי להבות